גזר דין בתיק ת"פ 2120/06

האישומים וההרשעה

1.         הנאשמים, הראשון תושב כפר קטנא שבנפת רמאללה וכל השאר תושבי אבו-גוש, הורשעו, על-פי הודאתם, בשורה של עבירות, רובן ככולן הקשורות בנשק. הודאת הנאשמים ניתנה  במסגרת הסדרי טיעון שהגיעו אליהם עם המאשימה, בגדרם הוגשו נגדם כתבי-אישום מתוקנים (כתב-האישום המתוקן בשנית - בעניינם של נאשמים 2, 3 ו-5, וכתב האישום המתוקן בשלישית - לגבי נאשמים 1, 4 ו-6). בבסיס האישומים שלוש עסקאות של רכישת אקדחים שבצע סוכן משטרתי סמוי במחצית השנייה של חודש מאי ובתחילת חודש יוני 2006.

2.         באישום הראשון, אשר יוחס לנאשמים 1, 2 ו-3, הורשעו שלושת הנאשמים בעבירות שלהלן: סחר בנשק - לפי סעיף 144(ב2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - החוק), אחזקת נשק - לפי סעיף 144(א) לחוק (לגבי נאשם 1 בלבד), ונשיאת והובלת נשק - לפי סעיף 144(ב) לחוק (לגבי נאשמים 1 ו-3 בלבד).

            ואלו עובדות האישום הראשון, העומדות ביסוד ההודאה וההרשעה בעבירות הנ"ל. ביום 10.5.06 פנה סוכן משטרתי סמוי (להלן - הסוכן) לנאשם 1 וביקש ממנו שישיג עבורו אקדח, בנימוק כי הוא זקוק לנשק "עבור חבר בדואי המתגורר בצפון". נאשם 1 הבטיח לסוכן ליצור עמו קשר לכשישיג אקדח עבורו. נאשם 1 פנה בעניין זה לנאשם 2, מספר פעמים, וביקש ממנו להשיג לו אקדח. לתכלית האמורה פנה נאשם 2 לנאשם 3 בבקשה שישיג עבורו אקדח תקין עבור הסוכן, ונאשם 3 הבטיח לו כי ידאג להמצאת האקדח המבוקש. ביום 18.5.06 נפגש נאשם 1 עם הסוכן באבו-גוש, ואמר לו כי בקרוב יסופק לו האקדח המבוקש, וכי מחירו יהיה 7,000 ש"ח. שעה קלה לאחר מכן, מסר הסוכן לנאשם 1 3,500 ש"ח במזומן. שעה קלה לאחר מכן, העביר נאשם 3 לנאשם 1 אקדח מסוג "ברטה" בקוטר 9 מ"מ וכן תחמושת מתאימה. לאחר מספר ימים, ביום 23.5.06, נטל נאשם 1 את האקדח והתחמושת ויצא לכביש הראשי באבו-גוש שם פגש בסוכן. השניים נסעו יחדיו ברכבו של הסוכן, ולאחר נסיעה קצרה אספו לרכב את נאשמים 2  ו-3. הנאשמים 1, 2 ו-3 נסעו עם הסוכן לאזור מבודד הסמוך לישוב נווה-אילן, שם ירה נאשם אחד באקדח ארבע יריות באוויר, בכדי לבדוק את תקינותו. לאחר שנוכח כי הנשק תקין, העבירו נאשם 1 לסוכן, ובתמורה מסר הסוכן לנאשם 3 סכום של 3,500 ש"ח להשלמת מחיר העסקה.

3.         באישום הרביעי, המיוחס לנאשמים 1, 4, 5 ו-6, הורשעו הנאשמים כדלהלן: נאשם 5 - בעבירת סחר בנשק, לפי סעיף 144(ב2) לחוק; נאשמים 1 ו-4 - בתיווך בעסקת נשק, לפי סעיף 144(ב2) לחוק; ונאשם 6 - בעבירת סיוע לסחר בנשק, לפי סעיפים 144(ב2) ו-31 לחוק.

            על-פי עובדות האישום הרביעי, פנה הסוכן המשטרתי בתחילת חודש יוני 2006 לנאשם 1 וביקש ממנו להשיג עבורו אקדח נוסף על זה שנמכר באישום הראשון. נאשם 1 פנה לנאשם 4 בבקשה שישיג  לו אקדח, והאחרון נענה לפנייתו וביקש מנאשם 5 שישיג לו אקדח תקין עבור הסוכן. ביום 2.6.06 הודיע נאשם 4 לסוכן, כי עלה בידו להשיג לו אקדח והשניים נדברו להיפגש למחרת בבוקר. ביום 3.6.06 נפגש הסוכן עם נאשם 1 והשניים נסעו יחדיו לכיוון ביתו של נאשם 4, שם הצטרף נאשם 4 לרכבם. הלה הודיע לנאשם 1 ולסוכן, כי העסקה תתבצע בסמוך לכיכר המכרזית באבו-גוש, אך ביקש מנאשם 1 לעזוב את המקום מחמת הימצאותם של שוטרים רבים באזור. נאשם 4 נסע במכוניתו לכיוון הכיכר, שם חברו לרכבו נאשם 5 והסוכן. לאחר שהמתינו במקום מספר דקות, הצטרפו לרכב נאשם 6 ואדם נוסף. נאשם 6 הוציא מכיסו אקדח מסוג F.N בקוטר 9 מ"מ עם מחסנית וכדורים תואמים, ומסר אותם לידי נאשם 4. האחרון נטל את האקדח והתחמושת והעבירם לסוכן. בתמורה מסר הסוכן לנאשם 4 סכום של 13,000 ש"ח במזומן. מתוך סכום זה העביר נאשם 4 לנאשם 5 סך של 8,000 ש"ח, והאחרון מסר הסכום לידי האדם הנוסף שעלה עמו לרכב. את יתרת התשלום, בסך 5,000 ש"ח, נטל הנאשם 4 לעצמו.

4.         באישום החמישי, המיוחס לנאשם 4 בלבד, הואשם הלה בעבירות החזקת נשק, סחר בנשק והובלת נשק - לפי סעיפים 144(א), 144(ב) ו-144(ב2) לחוק.

            מהמסכת העובדתית שבאישום החמישי עולה, כי ביום 9.6.06 נפגשו נאשם 4 והסוכן באבו-גוש, לאחר שהסוכן יצר קשר עם הנאשם. בפגישתם הציע הנאשם 4 לסוכן לרכוש ממנו אקדח במחיר של 16,000 ש"ח. הסוכן הגיב, כי מדובר במחיר יקר, ודחה את ההצעה. בעקבות הסירוב הסכים נאשם 4 להפחית את המחיר ל-14,000 ש"ח. הסוכן אמר לנאשם 4, כי הוא מעוניין לראות את האקדח, בטרם יחליט אם לרכוש אותו, והשניים נדברו להיפגש בהמשך היום בכניסה לקיבוץ קריית-ענבים. לאחר כחצי שעה הגיע נאשם 4 במכוניתו לנקודת המפגש, והסוכן עלה לרכב. באותו מעמד מסר נאשם 4 לסוכן אקדח מסוג C.Z  מתוצרת צ'כיה בקוטר 9 מ"מ, עם מחסנית תואמת וכדורים. השניים נדברו בניהם להיפגש למחרת ליד הבסיס הצבאי הנטוש באבו-גוש, בכדי להעביר את התשלום עבור האקדח. למחרת, ביום 10.6.06, נפגשו הסוכן ונאשם 4 בקרבת הבסיס. הראשון העביר לאחרון סך של 7,000 ש"ח, והודיעו כי יעביר לו את יתרת הסכום תוך מספר ימים. למחרת, הגיע הסוכן לביתו של נאשם 4 ומסר לו את יתרת הסכום בסך 7,000 ש"ח.

5.         באישום השני, המיוחס לנאשם 1 בלבד, הורשע נאשם 1 בעבירה של כניסה לישראל שלא כדין - לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (עבירות רבות), בכך שבמהלך השנים 2005-2006 נכנס פעמים רבות לשטח מדינת ישראל, ללא היתר כדין, ואף התגורר במהלך התקופה באבו-גוש.

6.         באישום השלישי, המיוחס לנאשם 3 בלבד, הורשע נאשם 3 בעבירת העסקת שוהה בלתי חוקי - לפי סעיף 12א(ב) לחוק הכניסה לישראל (עבירות רבות), זאת נוכח העובדה שבמהלך השנים 2004-2005 העסיק  את נאשם 1 ואת אחיו סעיד בעבודות שונות, בידעו כי השניים הנם תושבי כפר קטנא שבנפת רמאללה ואין בידיהם אישורי כניסה לישראל.

תמצית טיעוני הצדדים

7.         באי-כוח המאשימה - עו"ד בראונר אשר טען בפרשת גזר-הדין בעניינם של נאשם 2, 3 ו-5, ועו"ד חלד-רון אשר השמיעה את הטיעונים לעונש בעניינם של נאשם 1, 4 ו-6 - הדגישו בטיעוניהם לעונש את פוטנציאל הסיכון הנשקף לציבור מהעבירות של החזקת כלי נשק, נשיאתם וסחר בהם, ואת "הקלות הבלתי נסבלת" של התופעה שנחשפה בתיק זה של זמינות כלי נשק לשם העברתם מיד ליד, ובפרט תמורת תשלום כספי. לטענתם, מיגור התופעה מחייב הטלת ענישה מחמירה ומרתיעה, שבה יינתן משקל מכריע לאינטרס הציבורי על-פני האינטרס האישי הצר של כל נאשם ונאשם, זאת לשם הגנה על ביטחון הציבור ולצורך הרתעה ממשית - הן אינדיבידואלית והן של עבריינים בכוח. הם ביקשו להטיל על כל אחד מהנאשמים עונש מאסר לתקופה ממושכת, תוך גזירת ענשו של כל אחד מהנאשמים בזיקה למעורבותו בפרשיות הנדונות, למדרג החומרה של המעשים ביחס לחבריו ולעברו הפלילי (לגבי נאשמים שלחובתם הרשעות קודמות).

8.         באי-כוח הנאשמים הדגישו בטיעוניהם לעונש, כי עבירות הנשק דנן בוצעו כתוצאה מהדחה פסולה של סוכן משטרתי. כל אחד מהסנגורים ביקש מבית-המשפט שלא להחמיר בדינו של מרשו, ועתר להטלת עונש קל יחסית, זאת בהתאם לחלקו של כל נאשם במעשים, ובהתחשב - בהודאתם, בחרטה שהביעו על מעלליהם ובנסיבותיהם האישיות, הכל כפי שיפורט להלן בעניינו של כל נאשם בנפרד. הסנגורים הגישו לבית-המשפט אסופת גזרי-דין של הערכאות השיפוטיות השונות, שבהם הוטלו עונשים לא מחמירים בגין עבירות נשק. במסגרת דבריהם האחרונים לעניין העונש, הביעו הנאשמים חרטה כנה על מעשיהם וביקשו מבית-המשפט שלא להחמיר בדינם ולאפשר להם תיפקוד נורמטיבי בעתיד.

חומרת העבירות של החזקת נשק, הובלתו ועשיית עסקה בו:

9.         על חומרתן של עבירות הנשק והסיכון הנשקף מהן לציבור, עמדתי בהרחבה בגזר-הדין שניתן לא מכבר, ביום 4.10.06, בת"פ 2056/06 מדינת ישראל נ' יצחק ברמוחה ואח' (לא פורסם), ואין לי אלא לחזור על עיקרי הדברים.

          עבירות בנשק - כמו החזקתו, הובלתו ועשיית עסקה בו - חמורות מעצם טיבן ומהותן, זאת נוכח הסיכון הממשי הנשקף מהן לחיי אדם ולביטחון הציבור. נשק, שהוא כלי קטלני מטבע ברייתו, עלול לעבור מיד ליד ולהגיע לידי גורמים שייבצעו באמצעותו עבירות פליליות חמורות, ואף לידי ארגוני טרור שיעשו בו שימוש בפיגועים. על-כן, פוטנציאל הסיכון הנשקף מהעבירות הנדונות מחייב הטלת ענישה מחמירה ומרתיעה, אף אם מבצעי העבירות - בחוליות השונות בשרשרת העברת הנשק - אינם מודעים לתכלית השימוש בנשק (ראו: ע"פ 6909/98 טאהא נ' מדינת ישראל, דינים-עליון, נ"ו 375; ת"פ (י-ם) 231/03 מדינת ישראל נ' זעתרי; ע"פ 4526/04 זעתרי נ' מדינת ישראל - לא פורסמו). למותר להכביר מילים על הסיכון הרב הנשקף לציבור מהתופעה של עבריינים המצטיידים בנשק חם, ובית-המשפט העליון כבר עמד על הצורך בהכבדת הענישה בנסיבות אלו למען יצא מסר ברור וחד-משמעי של הרתעה לרבים (ראו: ע"פ 2839/05 אל קאדר נ' מדינת ישראל - לא פורסם). כן יש מקום להחמיר שבעתיים עם אלו הסוחרים בכלי נשק תמורת בצע כסף, הגורמים להפצת כלי נשק ולהגעתם לידי זרים - שאין לדעת לאיזו תכלית ישתמשו בהם; ובפרט, כאשר גל הפשיעה האלימה גואה, והחברה עומדת דרך קבע בסיכונים של פיגועי טרור. כאן המקום לציין, כי החומרה היתירה שראה המחוקק בעבירת הסחר בנשק, מוצאת ביטויה בעונש המרבי שנקצב בצדה -  15 שנות מאסר, ביחס לעונשים המרבים שנקבעו בצד עבירות אחרות בנשק: החזקת נשק - 7 שנים, ונשיאת נשק - 10 שנים.

          נוכח הסיכון הממשי הנשקף מהעבירות הנדונות לביטחון הציבור, מורה הפסיקה כי במסגרת שיקולי הענישה יינתן בדרך-כלל משקל נכבד יותר לאינטרס הציבורי על-פני נסיבותיו האישיות של הנאשם (ראו: ע"פ 10499/02 מדינת ישראל נ' אלמוג מיארה, דינים-עליון כרך ס"ד, 542). עוד נקבע בפסיקה, כי שיקולי ההגנה על ביטחון הציבור, ושיקולים של הרתעה אפקטיבית מפני נפוצות התופעה העבריינית של החזקת נשק, נשיאתו או עשיית עסקה בו - מחייבים את העלאת רף הענישה  בעבירות דנן (ראו: ע"פ 4831/03 אבו באכר נ' מדינת ישראל - לא פורסם; ע"פ 8012/04 מתאני נ' מדינת ישראל, תקדין-עליון 2005 (4) 1462).

הענישה בגין עבירות הנשק נגזרת מחומרת נסיבות ביצוען. הפסיקה סיווגה את חומרת הנסיבות במדרג חומרה מן הכבד אל הקל, החל מהחזקת נשק לביצוע מעשים המיועדים לפגוע בביטחון המדינה ובביטחון הציבור, וכלה בהחזקת נשק שפג תוקף רישיונו. את הנסיבות החמורות ראתה הפסיקה במקרים של החזקת נשק לביצוע פיגועים, לביצוע עבירות פליליות ספציפיות, להחזקת הנשק "לעת מצוא" כדי לאפשר פעילות פלילית אפשרית עתידית, ולצבירת כלי-נשק על-רקע פעילות אידיאולוגית (ב"ש 625/82 אבו מוך נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(3) 668). כאמור, בענייננו נטלו מרבית הנאשמים חלק פעיל, כל אחד במידת מעורבותו השונה, בסחר בנשק תמורת הפקת רווח כספי קל, תוך עצימת עיניים בעניין הגורם שלידיו יגיע הנשק ולמטרת החזקתו.

            על-רקע האמור, נפנה לדיון בעניינו של כל נאשם בנפרד, וגזירת דינו על-פי מידת מעורבותו בעסקאות הנשק הנדונות.